רוצים להשתנות אך מרגשים שמשהו בתוככם נשאר אותו דבר? לא מבינים למה הבעיה הזאת כל פעם חוזרת אליכם ? האם גם אתם מרגישים שיש לכם עוד "רצון" הפוך ממה שתכננתם? יש טעות שאתם תמיד חוזרים עליה?
אם כן, המאמר הזה בשבילך!
במקום לכתוב לכם, נצטט את אלו שאמרו את זה לפנינו. בפניכם קטע ערוך על ידינו מספר "הרוע ושברו" מאת איווה פיירקוס. עם הקטע הזה אנחנו בטוח מסכימים.. קריאה מהנה!
במהלך החיים, בדרך כלל בשלב מוקדם מאוד בילדות ואפילו בינקות, כל אישיות מגבשת התרשמויות מסוימות, שמקורן סביבתיות או בהתנסויות פתאומיות ולא צפויות. התרשמויות אלה מתבססות בדרך כלל על מסקנות שגיבשה האישיות. ברוב הפעמים אלה הן מסקנות שגויות. אדם רואה או חווה איזה מקרה אומלל, מצוקה בלתי נמנעת של החיים, ואז מכליל אירועים אלה לכלל אמונות. המסקנות שהתגבשו לא נשקלו היטב; הן יותר בבחינת תגובות רגשיות, עמדות כלליות אודות החיים. הן אינן נעדרות לחלוטין סוג מסוים של הגיון, אך זהו הגיון מסוג מוגבל ושגוי. לרוב הגיון זה בנוי על הרצון והדחף למצוא הגנות כנגד "איומים" השונים. בחלוף השנים, אותן מסקנות ועמדות מעמיקות יותר ויותר לשקוע לנבכי הלא-מודע, ומעצבות במידה מסוימת את חייו של האדם.
אנחנו נקרא למסקנה מסוג זה, דימוי. תוכלו לטעון שדימוי חיובי, בריא, יכול להיחקק בנפשו של האדם. זה נכון רק עד מידה מסוימת, משום שבמקומות בנפש האדם בהם דימוי שגוי לא צמח, כל המחשבות והרגשות נמצאים בתנועה, מתנועעים; הם דינמיים ונינוחים; הם גמישים. הנפש פנימה, במקומות שלא מכוסים בדימויים שגויים, מלאה בזרמי אנרגיה טהורים המתאימים את עצמם באופן ספונטני לכל צורך מיידי ומשתנים לפי מה שנחוץ בכל רגע ובכל מצב. אולם צורות של מחשבה או רגש שנובעות מדימוי הן נייחות ודחוסות. הן לא מתגמשות ולא משתנות בהתאם לנסיבות השונות. כך הן יוצרות הפרעה. הזרמים הטבעיים והטהורים שזורמים בנפשו של אדם מופרעים ומתעוותים. זהו האופן שבו אנחנו רואים זאת. האופן שאתם רואים ומרגישים זאת הוא דרך אומללות, חרדה ותדהמה לנוכח ריבוי האירועים חסרי הפשר לכאורה בחייכם. למשל, אתם רואים שאינכם יכולים לשנות את מה שברצונכם לשנות, או שהתרחשויות מסוימות בחייכם חוזרות על עצמן דרך קבע, בלי כל סיבה ברורה לכאורה. אלה רק שתי דוגמאות; יש עוד רבות. כפי שיורחב בפרק הבא.
המסקנות השגויות שגורמות להיווצרות דימוי נשענות על בורות ועל ידע חלקי, ולכן אינן יכולות להישאר בהכרה המודעת. ככל שהאישיות גדלה בשנים, הידע האינטלקטואלי החדש שלה עומד בסתירה ל"ידע" הרגשי הישן. לפיכך, האדם דוחף את הידע הרגשי שלו כלפי מטה עד להיעלמותו מן הראייה המודעת. וככל שהידע הרגשי נסתר יותר, כך הוא צובר כוח רב יותר. לעתים תכופות אין אתם מבינים מה גרם לכם לשמר התרשמות כזאת שהובילה לגיבוש מסקנה מוטעית. האינטלקט שלכם, ההכרה שלכם בכללותה, גדלו עם הזמן, השתנו בעקבות מה שלמדתם מהסביבה ומניסיון החיים. ברם, כל עוד הדימוי ממשיך לחיות בכם, אתם, ברמה רגשית עמוקה יותר, לא השתניתם.
בזמן כלשהו בילדות, קיבלתם הלם. כשאתם חושבים על הלם, אתם חושבים רק על חוויה פתאומית, שמותירה רושם חזק מאוד ולא צפוי, כגון טראומה. אך הלם יכול גם להתרחש, בייחוד אצל ילד, כגילוי הדרגתי שדברים עומדים בניגוד לציפיותיו היקרות והאהובות ביותר.
הדימוי נוצר כאשר עולם המושגים המסודר של הילד נהרס. מסקנותיו השגויות נובעות, ראשית, מהכללה הקובעת "ככה זה בכל המקרים ובכל האנשים". שנית, מנגנון ההגנה שהילד בוחר בעזרת הבנתו המוגבלת את העולם הוא שגוי כשלעצמו; הוא שגוי אפילו יותר כאשר מחילים אותו על אנשים ומצבים שאינם אלה של הסביבה המוקדמת. זו הדרך שבה נוצרים דימויים. אולי אתם לא תזכרו כלאחר יד את הרגשות, התגובות, הכוונות הפנימיות שלכם, ואת המסקנות. אינכם יכולים לזכור אותם משום שהרגשתם צורך להסתיר את כל התהליך הזה בשל חוסר ההיגיון שבו, וגם משום שהתביישתם מהמקרה ש"קרה רק לכם" לדוגמא שהוריכם אינם מה שחשבתם שעליהם להיות. בהכרת הילד שהייתם הנחתם שהמקרה שלכם היה יחיד במינו. לכל האחרים היו הורים מושלמים, סביבה ביתית מושלמת, ורק אתם לבדכם חוויתם את ההלם הייחודי הזה שחייבים הייתם להסתירו מכולם, אפילו מעצמכם, וכמובן, גם מן ההורים ומאנשים קרובים אחרים. הבושה נבעה מהרעיון מוטעה שהמקרה שלכם היה ייחודי, ושהיה צריך להסתיר את כל התהליך המחשבתי והרגשי בגלל הבושה. כאשר תהליכים אלה נותרים חבויים, חלק מהאישיות שלכם אינו יכול לגדול. אם צמח נותר חבוי באדמה ושורשיו כרותים, הוא לא יכול לגדול. אותו הדבר תקף גם לכל זרם רגשי או נטייה רגשית. לכן, אינכם צריכים להיות מופתעים כשתגלו שמסקנות הדימוי שלכם אינן עולות בקנה אחד עם האינטליגנציה הבוגרת שלכם.
כל עוד הדימוי ממשיך לחיות בכם, אתם ממשיכים לנהוג כמו הילד, משום שמבחינה זו, ההכרה שלכם נשארה ילדותית, ולא משנה עד כמה שאר חלקי האישיות שלכם התקדמו ולמדו. האישיות הבוגרת שלכם מסוגלת לשפוט באופן בוגר ברמה האינטלקטואלית, ובמקרים מסוימים שבהם אין זרמי דימוי שמפריעים לתפיסה, אפילו ברמה הרגשית. אך היכן שהלם איטי או פתאומי הותיר את רישומו בנפש, האדם אינו מטמיע את החוויה באופן מודע, ולכן הכרתו נותרת ילדותית. היא נותרת במצב שבו הייתה בעת גיבוש מסקנות הדימוי ודחיקתן אל תוך הלא מודע. כתוצאה מכך, חלק של ההוויה, הבוגרת מכל בחינה אחרת, נותר לא בוגר. למעשה, חלק זה ממשיך להסיק, מבחינה רגשית ובאופן לא מודע, את אותן המסקנות שהסיק הילד, כל עוד הדימוי לא מועלה אל תוך המודעות.
איך תוכלו להיות בטוחים שדימוי כזה קיים בתוככם? אחד הסימנים הוא חוסר יכולת להתגבר על מגרעות מסוימות, ולא משנה עד כמה אתם משתדלים. מדוע בני אדם אוהבים חלק מהמגרעות שלהם? מהסיבה הפשוטה שהדימוי גורם למגרעות מסוימות להיראות כאילו הן דרך להגן על עצמם מפני כאב. לדוגמה, אדם יודע שהוא עצל. אבל הוא אולי לא יודע שחוסר הרצון לצאת מהמיטה הוא הגנה, שגויה מראשיתה, כנגד היפגעות. "אם אני נשאר במיטה, איש לא יכול לפגוע בי" עשויה להיות הטענה הלא מודעת כאן. לכן דימוי עומד בבסיס עמדה זו.
סימן מובהק נוסף לקיומו של דימוי הוא מקרים מסוימים שחוזרים על עצמם בחייו של האדם. דימוי תמיד יוצר דפוס התנהגות או תגובה בדרך זו או אחרת; דימוי גם מושך דפוס של התרחשויות חיוניות שכאילו באות אליכם בלי שום מעשה מצדכם. במודע, האדם אולי מייחל בכל מאודו למשהו הפוך בתכלית מן הדימוי. אבל התשוקה המודעת היא החלשה מבין השניים, כיוון שהלא מודע הוא תמיד החזק יותר. ההכרה הלא מודעת אינה מבינה שהיא מונעת בדיוק את המשאלה שהאדם רוצה בה במודע, אך אינו מצליח למלא, ושהמחיר על אותה הגנה מדומה הוא סיכולה של התשוקה הלגיטימית. חשוב מאוד להבין שאירועים חיצוניים – מצבים מסוימים, אנשים מסוימים – יכולים להימשך לאדם כמו מגנט בשל דימויים פנימיים מסוג זה. זה דבר שאולי קשה לתפוס; אך זו האמת. התרופה היחידה היא לגלות מהו הדימוי, על איזה בסיס הוא התגבש, ומה היו המסקנות השגויות.
לעיתים תכופות, אינכם שמים לב לדפוסים החוזרים ונשנים בחייכם. אתם פשוט פוסחים על המובן מאליו. אתם רגילים להניח שאירועים מסוימים הם צירופי מקרים, או שהגורל מעמיד אתכם במבחנים שרירותיים, או שבני אדם אחרים בסביבתכם הם האחראים לתקלות החוזרות ונשנות. לכן, אתם שמים את עיקר תשובת הלב על השוני המזערי שבין האירועים, הרבה יותר מאשר על אופיים המהותי, ואינכם מצליחים לראות את המכנה המשותף של כל ההתרחשויות שנובעות מן הדימוי.
רוב הפסיכולוגים גילו את הדפוסים האלה ואת המסקנות השגויות. אך מה שצריך לשים לב, שדימוים אלה התחילו רק לעיתים נדירות בתקופת חיים זו, ולא חשוב כמה מוקדם בתקופת חיים זו הם התגבשו. ברוב הפעמים, דימוי הוא דבר שנשאר זמן רב, עובר מתקופת חיים אחת למשנה. משום כך, תקריות שלא יגמרו להיווצרות דימוי אצל ילד או בוגר נטולי הקונפליקט המסוים, יעזרו להיווצרות דימוי אצל ישות שכן הביאה איתה את הדימוי המסוים הזה אל תקופת החיים הזו.
כשקיימים דימויים מתקופות חיים קודמות, הגלגול הנוכחי מתרחש בסביבה שחייבת לגרום לגירוי של דימויים קיימים, אולי על ידי דימויים דומים או מקבילים אצל ההורים או אנשים אחרים בסביבתו של הילד הגדל. רק בדרך זו הדימוי יופיע שוב; רק אם הוא יהפוך לבעיה, האדם יתחיל לשים לב אליו במקום להתעלם ממנו. אם מתעלמים מהדימוי, הנסיבות יהיו קשות בהרבה בחיים הבאים על כדור הארץ, עד שיותר לא ניתן יהיה יותר לתלות את האשם בגורמים מבחוץ. אז מתחיל האדם להסתכל פנימה. הפתרון היחיד הוא לגרום לדימויים לעלות למודעות.
הפתרון היחידי הוא לגרום לדימויים אלו לעלות למודעות בדרך שתוביל אותנו לאותם זרמים נפשיים טהורים ונקיים הקיימים בנפשו של האדם.
במאמרים הבאים נגע כיצד בשיטת דמיון נובע אנו מעלים במקצועיות רבה את אותם דימויים למודעות תוך חתירה והגעה לחלקי הנפש הטהורים, הדינמיים והגמישים.
בברכה,
מכון דמיון נובע.
© כל הזכויות שמורות לאווה פיירקוס ודונובן ת'סנגה ולהוצאת מרקם על התרגום העברי.
אין בפרסום פרק זה הזדהות עם תוכן כלל הספר.
