בית » על השיטה » מאמרי עומק » הכוח המדמה בתורת מוהר"ן

הכוח המדמה בתורת מוהר"ן

"כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה ולעלות אל השכל. וכשנמשך אחר המדמה זה בחינת שרירות לב, שהוא הולך אחר המדמה שבלב. וכשיוצא משרירות הלב ומשבר לבו האבן – זה בחינת שמיר, שעל ידו נכנע האבן, ואינו הולך אחר התאוות המדומיות והולך אחר השכל." (ליקוטי מוהר"ן קמא כ"ח)

הפעולה המתוארת בשורות אלו הינה פעולה של בחירה בין הכח המדמה לבין השכל. הכח המדמה, שרירות הלב, מושך את האדם אחר התאוות המדומיות – האדם נפעל. כדי להגיע אל השכל על האדם לפעול – להוציא את עצמו, לעלות, לשבר. בסוף תורה זו כותב מוהרנ"ת:

"אחר שאמר מאמר הנ"ל ושם מכנה כל תאוות היצר הרע בשם כח המדמה, אמר אז: צריכים לקרות לו ולכנות לו שם אחר, היינו לבעל דבר וליצר הרע צריכין לקרות אותו בשם אחר, דהיינו שלא לקרותו עוד בשם היצר הרע, רק בשם כח המדמה".

פעולה זו של היצר הרע מתוארת בשיחות הר"ן שיחה ו' (ההדגשות אינן במקור):

היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם וידו סגורה ואין אדם יודע מה בתוכה. והוא מרמה בני אדם ושואל לכל אחד מה אני אוחז. ולכל אחד נדמה כאילו הוא אוחז משהו מתאוה. ועל כן הכל רצים אחריו כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ. ואח"כ הוא פותח את ידו ואין בה כלום. כמו כן ממש היצר הרע שהוא מרמה כל העולם והכל רצים אחריו ומרמה לכל אחד ואחד עד שנדמה לכל אחד ואחד כאילו יש בידו מה שהוא חפץ, כל אחד כפי שטותו ותאוותו ואח"כ בסוף הוא פותח את ידו ואין בה כלום כי אין מי שימלא תאוותו אצלו. גם נדמו כל התאוות של העולם כמו עמודי אור הנכנסים בבית מן אור החמה כנראה בחוש שהם נדמין לעמודים מחמת הזריחה של החמה. וכאילו רוצים לתפוס אותן העמודי אור שתופסים וחוטפים ואין בתוך היד כלום, כך הם כל התאוות של העולם הזה".

שימושו של היצר הרע בכח המדמה ע"מ למשוך את האדם אחר התאוות ברורה מאוד בקטע זה. לפי יסוד זה היה ניתן לצפות להגדרת ההתמודדות עם המדמה כצורה של התעלמות והפניית עורף לפיתוייו ותאוותיו. אך בהמשך תורה כ"ה מתאר מוהר"ן פעולה שונה:

"ודע שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה, יש שם דמיונות אלו, והם הם הקליפות הקודמין לפרי, סובבין את הקדושה בבחינת "סביב רשעים יתהלכון", וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדושה".

הפעולה המתוארת כאן הינה "הליכה דרך הדמיונות", הדמיונות סובבין את הקדושה כדוגמת הקליפה שסובבת את הפרי. אין דרך עקיפין להגיע אל הקדושה, אל הפרי, אלא דרך הקליפות.

פעולה דומה מתוארת בתורה רמ"ה חלק ראשון. בתורה זו מתאר מוהר"ן את ההבדל בין ההשגות האמיתיות בתורה לבין חידושי תורה המגיעים מהיכלי התמורות ועל הסכנה שבחידושים אלה * יחד עם זאת כותב מוהר"ן "ודע שכל אדם קודם שמשיג בתורה השגה של אמת צריך לילך בהכרח דרך אילו היכלות התמורות", גם כאן ההגעה אל שכל האמת מותנית במעבר דרך היכלי התמורות של הכח המדמה.

בליקוטי הלכות מבאר מוהרנ"ת את ההכרח במעבר זה

"כי איתא בכתבים (עץ חיים שער מ"ב, פ"א) שיש בחינת ממוצע בין כל שינוי הברואים שבעולם, כי בין דומם לצומח יש ממוצע, וכן בין צומח לחי, וכן בין חי למדבר, כמבואר כל זה בספרים. ומבואר שם בכתובים שיש בחינת ממוצע לבין כלליות העולמות לבורא יתברך שמו והוא נפש הישראלי שהוא גבוה מאוד בשרשה והוא חלק אלוק ממש… וכל בחינות אלה שהם בחינת ממוצעים, כולם הם בחינת הכח המדמה שהוא בין החיבור בין הנפש והגוף ** כי המדמה הוא בחינת מדמה מלתא למלתא, ומחבר ומקשר שני הפכים יחד" (הלכות ברכת הריח ד' סעיף כ"ד)

לומר כדי לעלות ממדרגה למדרגה יש לעבור תמיד דרך "הממוצע המחבר" שהוא כח המדמה. אך מהי אותה הליכה בין הדמיונות? נראה שיש לחלק הליכה זו לשלבים שונים. משל הקליפה והפרי מופיע בזוהר בהקשר של קליפת האגוז. האגוז הנמשל למח מכוסה בשכבות שונות של קליפה. כדי להגיע אל הפרי יש לעבור את כל השכבות הללו. כל סוג שונה של קליפה דורש צורה שונה של התמודדות. (אור החיים על התורה פרשת תזריע)

שלב ראשון – ההליכה

הפעולה המתוארת בתורה כ"ה הינה פעולה של שבירה, סתירה של המדמה. פעולה זו הינה כנראה "ההליכה" דרך הקליפה החיצונית הקשה. המדמה מופיע כאן כאבן (לב האבן) שהינו היסוד הגשמי ביותר. הפעולה המתוארת בתורה זו הינה נתינת צדקה, אליה מתייחס מוהר"ן כ"התחלה של כל ההתחלות (ד' תנינא). בהקבלה לתפילה מתארת תורה זו את העליה של העשיה ליצירה. כל הנתונים הללו מחזקים את האבחנה שתחילת ההליכה דרך הדמיונות הינה אכן פעולה של שבירה וסתירה של המדמה. כלומר כל תהליך של בירור המדמה צריך להתחיל בהפניית עורף לתאוות הבהמיות הגסות ושיבורן.

שלב שני – הניגון

בתורה נ"ד מתוארת פעולה שונה במפגש עם המדמה, הפועל החוזר על עצמו בתורה זו הינו "הכנעה". פעולה זו מבוצעת על ידי הידיים בצורה של נגינה או בירור. היסוד המופיע כאן הינו הרוח – בירור הרוח הטובה מן הרוח הרעה היוצר את הניגון. הרוח הטובה הינה הנקודות הטובות המתגלות באדם (עיין ליקוטי מוהר"ן רפ"ב). אין כאן יותר פעולה של שבירה חד פעמית (הקשור לרגלים) אלא תהליך עדין יותר ומתמשך (המתאים לידיים). נסיון לסיים תהליך זה בבת אחת יוביל לכשלון – "ישוב אל אדמתו", יחזור למדמה הנמוך הבהמי * . פעולה זו של הכנעת המדמה מובילה לגילוי של בחינת רוח נבואה – יכולת להבין את "כל הרמזים שיש בכל דבר שבעולם", רמזים שרומז הקב"ה לאדם במחשבה, דיבור ומעשה "כדי לקרבו אליו יתברך", תהליך ממושך זה מתנהל תוך שיחה עם הקב"ה: "שפכי כמים ליבך" (איכה ב'), "עם לבבי אשיחה" (תהילים ע"ז). עיקר הזמן של שיחה זו הינו בלילה, עיקר הזמן של ההתבודדות**. עיקרה של שיחה זו הינה החיפוש אחר הרוח הטובה המעורבת בתוך הרוח הרעה שבמדמה. נראה שזהו השלב השני "בהליכה" דרך הדמיונות.

* גם כאן מקושרת עבודת בירור המדמה לעבודת ביהמ"ק – נגינת הלויים. בתורה כ"ה ההקבלה הינה לקורבנות

** עיין תורה נ"ב

תורה זו עוסקת בפסוקים המדברים מחלימה (חלומו של פרעה) מוטיב שמקשר אותנו גם לשלב הבא בתהליך בירור המדמה.

שלב שלישי

החלום בתורה ה' תניינא מבחין מוהר"ן בין שני סוגים של כח המדמה המשמשים בחלום:

"חלום ע"י מלאך זה בחינת אדם, בחינת (בראשית א'): "נעשה אדם כצלמינו כדמותינו", כדמותינו זה כח המדמה שהוא בצלמנו, בבחינת מלאך, בחינת חלום ע"י מלאך (ברכות נ"ה) כי בשעת שינה המח מסתלק ואין נשאר רק בחינת הכח המדמה, וכשהמוחין זכין, אזי גם הכח המדמה שנשאר הוא בחינת מלאך… אבל חלום ע"י שד(שם) זה בחינת בהמה… וזה בחינת (תהילים מ"ט) "אדם ביקר בל ילין" היינו כשאינו לן וישן ביקר, בבחינת תפילין כנ"ל, דהיינו שאינו שאינו מזכך המוחין בבחינת תפילין, אזי (שם) "נמשל כבהמות נדמו" היינו אז הכח המדמה, בבחינת בהמה, בחינת חלום ע"י שד, שזה בחינת בהמה כנ"ל"

בתורה זו מגלה מוהר"ן מישור נוסף בכח המדמה – כלי טהור המשמש לנבואה. התגלותו של כח זה, בחינת מלאך, תלויה בעבודתו של האדם – בזכוך המוחין. עיקר עבודה זו קשורה לשבירת תאות הניאוף. בשונה משבירת התאוה שנפגשנו בה בתורה כ"ה הפעם מדובר על תאוה בלבוש רוחני יותר – "שלא להניח את המח לצאת חוץ לגבול שיש לו, שלא יהיה משוטט המח במה שאין לו רשות לפי מדרגתו, בבחינת (חגיגה י"ג) במופלא ממך אל תדרוש, במכוסה ממך אל תחקור". כניסה זו להשגות שאינן לפי מדרגת האדם הינה בחינה של תאות ניאוף הבאה לאדם מתוך גאוה והתפארות. תיקון של מידות אלו, צמצום מוחו ושכלו, מאפשרים את התנוצצות המוחין. ניתן לומר שלאחר גילוי בחינת הנבואה בשלב השני נמצא האדם בסכנה של כניסה להשגות שאינן שייכות לו (מוהר"ן מזהיר על כך בתורה נ"ד). רק זהירות מסכנה זו ע"י צמצום המוחין תאפשר את הכניסה לשלב השלישי של בירור המדמה. כשאדם זוכה למוחין זכין, אזי גם בשעת הסתלקות המוחין, כלומר בחלום, נשארת רשימה זכה שזהו חלום ע"י מלאך, חלום אמת.

כדי לבאר יותר את הבחינה הזאת יש להיעזר בתורה ס"א תנינא. בתורה זו מבאר מוהר"ן שכל מדריגה הינה חלום לעומת המדרגה הגבוהה ממנה ועירות לגבי המדריגה הנמוכה ממנה. כל מציאות הזמן בעולם הזה הינה בחינה של שינה וחלום לעומת העירות שלעתיד לבוא, העליה אל מעל הזמן. עפ"י יסוד זה כל עבודותינו בעולם הזה הינה בחינה של פירוש חלום – הנושא בו עוסקת הגמרא בברכות. חלום ע"י מלאך הינו הגילוי של השכל האמיתי בתוך החלום, לעומת חלום ע"י שד בו נמצא האדם תחת אשליית החלום הפגום מתוך שכחה של השכל האמיתי. (יסוד זה נרמז גם בתורה ח' תנינא בסוף סעיף ט"ו).

שלב זה הינה שוב שיבור של תאוה אך הפעם תאוה רוחנית. שיבורה של תאוה זו יאפשר בירור אמיתי של מציאות החלום בה אנו מצויים. בהסתכלות זו על הכח המדמה אנו מתחילים לראות בו חוליה מקשרת אל הויה הנסתרת מהאדם בשעת השינה, החיים. עובדה זו מתבארת יותר בתורה ח' תנינא.

שלב רביעי– אמונה

"וע"י התפשטות הנבואה ע"י זה נתברר ונתתקן בחינת כח המדמה, בבחינת "ביד הנביאים אדמה" כי עיקר תיקון ובירור המדמה כשהוא ביד הנביאים וכשנתתקן המדמה, ע"י זה נתתקן האמונה האמיתית דקדושה ונתבטל אמונות כזביות. כי עיקר האמונה תלויה בכח המדמה כי במה שהשכל מבין אין שייך אמונה. ויקר האמונה היא רק במקום שהשכל נפסק ואינו מבין הדבר בשכלו, אזי נשאר רק בבחינת כח המדמה ושם צריכין אמונה. נמצא שעיקר האמונה היא בבחינת המדמה".

כאן הכח המדמה הינו מעל השכל, במקומות בהם לשכל אין תפיסה. כח מדמה מבורר ומתוקן יוביל את האדם לאמונה קדושה, אמיתית. כח מדמה שאינו מבורר מוביל את האדם לאמונות כזביות. הבירור של המדמה נעשה ע"י התקרבות למנהיג אמיתי שיש בו רוח אחרת בחינת רוח הקודש, רוח נבואה. התקרבות למנהיג שקר תוביל לקלקול המדמה, קלקול האמונה.

לקראת סיום תורה זו כותב מוהר"ן:

"כי כל התארים והשבחים שאנו מדמין אותו יתברך, הם בחינת המדמה, כי בפנימיות השכל הוא יתברך מופשט לגמרי מכל השבחים והתארים. נמצא שכל השבחים והתארים הם בבחינת המדמה ועל כן כשהמדמה מבורר ומתוקן, אז יכולים לסדר שבחים ותארים לו יתברך…"

עליית העולמות

אותו הכח המדמה הנמוך והבהמי הולך ומתעלה כאן עד להתגלות תכליתו האמיתית: כח המאפשר את הקשר עם הבורא יתברך. אדם הדוחה את הכח המדמה מכל וכל (כדי לא לשקוע בתאוותיו) יאבד את היכולת לעלות אל מעל השכל – לאמונה. את טענתנו כי יש כאן תהליך ובתוכו שלבים שונים ניתן לבסס על תורה כ"ד בליקוטי קמא. בתורה זו מתוארת העליה של השכינה מבין הקליפות. עליה זו מתרחשת על ידי עשיית מצוות בשמחה ומחולקת לשלבים הבאים:

  1. עליית המלכות המלבשת את נצח הוד יסוד – "יש כח במצוה לילך ולעורר כל העולמות לעבודת השם יתברך" – ההליכה המקבילה לתורה כ"ה.
  2. עליית נה"י המלבישים את חג"ת – "עולין הרגלין בבחינת ידיים … עיקר הברכות מידיים…" – הבירור ע"י הידיים המקביל לתורה נ"ד.
  3. עליית חג"ת המלבישים את חב"ד – "…שימשיך ברכת השכל…" – תיקון המוחין המקביל לתורה ה' תנינא.
  4. המשכת מלכות דיצירה לחב"ד – "צריך להמשיך אמונה לתוך ברכת השכל" – תיקון האמונה בתורה ה' תנינא.
  5. הפנימיות של השלב האחרון הינה היווצרות הכתר המאפשר יצירת כלים לקבל את השכל המגיע מהקומה הבאה – שם יחל שוב אותו תהליך.

כמובן שאין מדובר כאן בתהליך סכמטי וכל שלב ושלב משולב זה בזה ויתכן שעיון נוסף בתורות מוהר"ן יגלה שלבים נוספים.

בהסתכלות על השלבים השונים הללו ניכר שאין זה נכון להסתכל על הכח המדמה בראיה חד-ממדית. על האדם להיות מסוגל לראות את המורכבות שבכח המדמה על מנת לזהות את השלבים השונים ולדעת מהי העבודה הנדרשת ממנו. אדם כזה יוכל למצוא עצמו הולך דרך הדמיונות וכל פעם מגלה שכל חדש המסתתר בין הקליפות.

הכלל הבסיסי בתהליך כזה מובא בתורה רמ"ה:

"והכלל הוא – שאסור לטעות בעצמו שכבר בא אל ההשגה הראוי. כי אם יסבור כן, ישאר שם, ח"ו. אבל כשיודע שעדיין לא התחיל לכנוס לחדרי התורה האמיתיים, אז יתחזק בעבודת ה' וירבה בתפילות ויפציר, עד שיפתחו לו שערי קדושה באמת, ואז יראה ההפרש"

על האדם לדעת כי הוא עדיין בשלב של "ההליכה דרך הדמיונות", דרך הקליפות. כל זמן שידע זאת ימשיך לחתור אל השכל האמיתי וכשיגיע אליו "אז יראה ההפרש".

"הצדיק הגדול מאוד, אף כשזוכה להשיג השגות גדולות של הקדושה באמת, אעפ"כ אינם נחשבים בעיניו לכלום, לגודל עוצם הכרתו את גדולת הבורא יתברך" (שם)

כלומר, כל מדרגה היא עדיין בבחינת מדמה כלפי המדרגה הגבוהה ממנה, למרות שהיא בחינת שכל כלפי המדרגה הנמוכה ממנה. הצדיק המכיר באינסופיותו של הבורא יתברך יודע שכל מדרגה היא עדיין בבחינת מדמה כלפי השכל האמת. מתוך הבנה זו מתברר שבירור המדמה הינו התהליך של כל חיי האדם הפרטי ושל הבריאה כולה בכלל.

סיכום

ניתן למצוא בתורת מוהר"ן ארבעה שלבים "בהליכה דרך הדמיונות":

  • בשלב הראשון ישנה שבירה של התאוות הבהמיות המדומות על מנת להתקרב אל השכל ואל הקדושה. הכלי המשמש בשלב זה הינו הצדקה והשמחה.
  • בשלב השני ישנה הכנעה של הכח המדמה ע"י בירור הרוח הטובה מהרוח הרעה. בירור זה נעשה ע"י דיבור, שיחה עם השי"ת, בלילה.
  • בשלב השלישי מתגלה כח מדמה שהוא בחינת כח נבואי (אחד בשישים בחלום). גילוי זה מתאפשר ע"י זיכוך המוחין.
  • בשלב הרביעי מתעלה הכח המדמה אל מעל לשכל ומאפשר את הקשר עם הבורא יתברך במקומות בהם אין להשיגו ע"י השכל. שלב זה תלוי בהתקרבות אל המנהיג האמיתי.
רגליים מלכות מלבישה נה"י שיבור התאוות הבהמיות צדקה תורה כ"ה
ידיים נה"י מלבישים חג"ת בירור הרוח הטובה מהרעה התבודדות תורה נ"ד
שכל חג"ת מלבישים חב"ד חלום ע"י מלאך זיכוך המוחין ואכילה תורה ה' תנינא
אמונה המשכת מלכות דיצירה לחב"ד – כתר אמונה אמיתית שבחים ותארים לשי"ת התקרבות למנהיג אמיתי תורה ח' תנינא

הליכה זו הינה הליכה המקיפה את החיים כולם שהם בבחינת חלום אל מול העירות האמיתי שלעתיד לבוא. בהליכה משלב לשלב האדם צריך להיות מסוגל לזהות את הכלים השונים בהם עליו להשתמש: מסירות הנפש של השבירה הראשונית,הדו-שיח המתפתח עם השי"ת, פירוש המציאות הנגלית כחלום, ההשראה הנשקפת על התהליך כולו מתוך תורות הצדיק ועצותיו.

למרות התהליך המתברר במאמר זה עדיין אין כאן עיצה ברורה כיצד להשתמש בתהליך זה בכח המדמה עצמו. מוהר"ן, כדרכו, משאיר מרחב גדול לגילוי "ההולך בדרך" * עצמו. במאמר הבא ננסה לעמוד על שיטתו של האדמו"ר מפיאסצנה כהשלמה לחלל זה.

* עיין תורה נ"ב