בית » על השיטה » מאמרי עומק » הגדרת הכוח המדמה

הגדרת הכוח המדמה

מהי הגדרתו של הכח המדמה?

"החלק המדמה הוא הכח הזוכר רשמי המוחשות אחר העלמם מפני החושים שהשיגום ומרכיבם זה בזה ומבדילם זה מזה, ולפיכך מרכיב הכח הזה מן הדברים אשר השיג דברים שלא השיגם מעולם ואי אפשר להשיגם…" (רמב"ם שמונה פרקים פרק ראשון)

האר"י הקדוש הגדיר כח זה בצורה מפורטת יותר:

"החי יותר פנימי והוא מחלק הרוח שבכל ד' יסודין ויש בו נפש המרכבת (דומם) ונפש הצומחת ונוסף בה נפש פנימית הנקרא נפש הבהמית ויש קוראים לה נפש התנועה כי היא רצונית ולא טבעית כמו הצומח וזה נקרא בספרים נפש השנית ונחלקת לב' כוחות חיצוניות ופנימיות. החיצוניות נחלקת לב' כוחות חוש ותנועה והחוש נחלק לה' חושין וחמשתן יקראו כח המרגיש והפנימי נחלק לב' והם המדמה והמתעורר. והמדמה נחלק לב' והם המשיג והזוכר וזהו פירושן… וכ"ז בפועל גמור אך הפנימי נקרא כח המדמה וזהו במח עצמו ומתדמה שם כאילו שם ממש הוא ההרגש ההוא במח ומצייר שם איך היה אופן ההרגש אע"פ שלא הרגיש בפועל אלא האבר המיוחד לחוש ההוא וכח הב' נקרא כח הזוכר כי אף שלא בשעה שהאבר החיצון מרגיש בפועל מכח שנצטייר שם פעם אחרת בכח המדמה בעת הרגש החיצון. עוד יש כח אחר במדמה והוא כי יצייר הדברים אף שלא באמתתן מה שאי אפשר להיות כן ברגש החיצון ועוד שלא יכול זה הכח המדמה לצייר רק בציור גשם חומר ולא בציור רוחני הנקרא צורה ונפש ועוד שהמדמה יכול לדמות ולצייר הדברים בין בהקיץ ובין בחלום כמו שאכתוב." (עץ חיים היכל ז' היכל אבי"ע שער ן' קיצור אבי"ע פרק י')

גם ספר הברית לרבי אליהו וילנא מגדיר את הכח המדמה בצורה דומה:

"פנימיות הה' חושים אשר בתוך המוח נקרא מדמה או דמיון… שהמדמה נחלק לפנימיות וחיצוניות, אשר החיצוניות נקרא משיג והוא מה שהמדמה מתעסק בעת פעולת החושים החיצוניים להשיגם ולצייר המוחשים, והפנימיות נקרא זוכר והוא מה ששומר אותם הדברים במוחו ועוצר אותם בדמיונו לאחר שעמדו החושים החיצוניים מלפעול פעולתם ומתדמה לו במוחו בכל עת שירצה כאילו עתה הוא משיג אותם בחושיו החיצוניים." "ועל שיש בכח המדמה גם להרכיב גם להפריד המוחשים (ראה פרק י') לכן הוא מפריד ומרכיב לפעמים ממה שהשיג מה שלא השיג גם דבר שאפשר להשיג גם דבר שנמנע להשיג, לכן הוא מוליד לפעמים שקר ולפעמים אמת מצד ושקר מצד…" "ובכן תן דעתך ושים לבך שיש בכח המדמה להשיג מה שהוא חוץ לעולם וחוץ לשכל…" (פרק י"א)

זו היא הגדרת הפעולה של הכח המדמה במקורות השונים. במקביל לכך מצוין במקורות כולם כי הכח המדמה הינו הבסיס לנבואה ככתוב "ביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב).

כיצד הופך הכח המדמה לבסיס לנבואה? האם ביד האדם לפתחו לכח כזה?

הרמב"ם ב"מורה נבוכים" קובע במפורש שכח המדמה המביא לידי נבואה הינו קבוע ללא אפשרות לפיתוח האדם:

"שלמות כח המדמה מעיקר היצירה" (ח"ב לו עמו' רמ"ו) "וזה דבר שאי אפשר למלא העדרו או להשלים חסרונו בהנהגה בשום אופן הנה זה ממה שאין עצה נגדו" (שם רמ"ו – רמ"ז).

הכוזרי כתב גם הוא בדומה לרמב"ם:

"וכשם שקבע הבורא יתברך בדקות רבה את היחס הזה בין החוש החיצוני ובין המוחש הגשמי כך קבע בדקות רבה יחס בין החוש הפנימי ובין הענין הבלתי גשמי, שכן נתן לבחירי ברואיו עין פנימית, הרואה את כל הדברים כמו שהם בהויתם הבלתי משתנים ואילו השכל מביא מן הדברים הבודדים ראיות על מהותם ועקרם. מי שניחן מבריאתו בעין כזאת הוא הפיקח באמת, – והוא רואה את שאר האנשים כעורים שעליו להנחותם ולהדריכם, ויתכן כי העין ההיא היא הכח המדמה, כל זמן שכח זה משמש את הכח השכל, – עין זאת היא הרואה צורות עצומות ונוראות המורות על אמתות שאין בהן ספק." (הכוזרי מאמר רביעי ג')

לפי הבחנה זו של הרמב"ם והכוזרי נחלק הכח המדמה לשני כוחות נפרדים. הכח השלם, הנמצא בבחירי האומה מתולדותם –מביא לידי נבואה. לעומתם, שאר העם, מתמודדים עם הכח המדמה הנמוך, הוא היצר הרע:

"ושאין פעולת הדמיון פעולת השכל אלא הפכו … ולפיכך אין להתחשב במדמה (בענינים הנוגעים לידיעת ה')" (מורה נבוכים חלק א' פרק ע"ג קמ"ב – קמ"ד) "כל זה המשכות אחר הדמיון אשר הוא גם יצר הרע באמת, כי כל מגרעת הגיונית או מידותית היא פעולת הדמיון או נספחת לפעילותו" (שם ח"ב פרק י"ב)

הספורנו בפירושו לחטא האדם מדגיש נקודה זו:

"והנחש – הוא שטן הוא יצר הרע, רב ההיזק עם מיעוט היותו נראה. כי אמנם יקרא הדבר בשם איזה דומה לו, כמו שנקרא המלך אריה… ויקראו האויבים המזיקים נחשוב צפעונים אשר אין להם לחש… ועל זה הדרך קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא נחש, בהיותו דומה לנחש אשר תועלתו במציאות מועט מאוד ונזקו רב עם מיעוט הראותו, וכבר אמרו ז"ל שהוא ס"מ רוכב עליו (פרקי דר"א י"ג) והוא שהכח המתאוה המחטיא יעשה זאת באמצעות הכח המדמה המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים, המטים מדרך השלמות המכוון מאת האל יתברך, כי אמנם הכח המתאוה עם דמיוני התענוגים המובילים אליו, הם מצווים לכוחות הגשמיות הפועלות ומחטיאים כוונת ורצון האל יתברך כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם…

היה ערום מכל חית השדה – כי הכח הדמיוני המוביל תמונות התענוגים אל הכח המתאוה היה חזק בהם יותר ממה שהיה בשאר בעלי חיים כאמרם (סוכה נ"ב) "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו."

ויאמר אל האשה – כי שכלה החלוש התעצל מהתבונן ולא התקומם על הדמיון הכוזב, וצייר אז כוחה המדמה כי אמנם שאף על פי שאמר אלוקים לא תאכלו מעץ הדעת פן תמותון, מכל מקום לא יתאמת זה ובכן אמר כשהנחש, והוא הדמיון, התחיל לשים ספק בכך, הנה האשה בשכלה החלוש אמרה מכל עץ הגן נאכל ואין לנו צורך להיכנס בסכנת אכילת עץ שהאל יתברך אמר לנו שבאכלנו ממנו נמות. אמנם הדמיון התחזק ליחס קנאה ושקר חס ושלום לאל יתברך, וצייר שאסר אותו הפרי כדי שלא ישיגו בו התועלת להיות כאלוקים ושלא יסבב מות כלל. ובכן אמר אל האשה." (ספורנו בראשית ג' א')

אם כן לפי שיטת הרמב"ם ההתמודדות של האדם הפשוט עם הכח המדמה הינה הפניית עורף לכח זה ופנייה אל השכל. לאדם זה אין יכולת לפתח את הכח המדמה וממילא אין בכח זה יתרונות עבורו אלא חסרונות.

לעומת זאת כותב ספר הברית שהכח המשער, אחד מחלקי הכח המדמה, הינו הבסיס לנבואה והינו נמצא בכל אדם:

"המשער הוא הכח אשר יקרה שיתנוצץ לפעמים באדם ידיעה פתאומית על העתיד או על העבר, כמו שיתדמה לאדם פתאום ויפול במחשבתו שפלוני עשה או יעשה כך וכך יהי כאשר פתר כן היה…" "והנה זה הכח נמצא בכל אדם בדמיונו ובשערה דרכו, אפס שירבה באדם אחד יותר מהאחרים הבאים בשערים אלה, והוא בנביאים חזק מאוד כנאמר "וביד הנביאים אדמה" (שם פרק י"ב)

כלומר הבסיס לנבואה נמצא בכל אדם אך קשה לדייק ממקור זה האם יש יכולת ביד האדם לפתח כח זה בצורות שונות.

האר"י הקדוש כותב:

"עוד יש יתרון בשכל העיוני מכח המדמה כי המדמה לא ישיג אלא בחומר וכל ציוריו ודמיוניו יהיה בחומר אך השכל ישיג בצורה עצמה איך הוא וכן כח המדמה ידמה לפעמים שקר שהוא משא"כ והשכל יוכל להשיג גם בחומר עצמו איך הוא מהותי אך אין זה אלא בכח הדעת לא בכח ציור ממש נמצא כי בהצטרף שניהם יחדיו יהיה ב' תועליות שיש הדמיון ציור ממש ואמיתי לפי כי הדמיון הוא כח כלי השכל ושל המדמה יחד נמצא כי כל הנפשות והכוחות הנ"ל נקרא חומר בערך השכל העיוני כי הוא צורה לכולם ובזה תבין ענין החלום כי הנה בעת השינה נשאר בגוף הנפש המורכבת והצומחת והבהמית ואינו יוצא ממנו רק נפש המדברת הנקראת שכלית וכיון שהופשטה מן החומר משגת לדעת ולראות חזיונים עליונים ובאה וחוקקת החזיון ההוא בכח המדמה נשמת הנפש השכלית ואין בה דיבור והמדמה מראה לאדם מה שראה השכל ולפי שהוא כלי השכל הנ"ל אין בו כח לקבל הדברים באמיתתן ולכן אין חלום בלא דברים בטלים וגם כי הוא דמיון מה שראה השכל ולא הדבר עצמו שראה". (עץ חיים היכל ז' היכל אבי"ע שער ן' קיצור אבי"ע פרק י')

יוצא מדבריו כי כשם שהכח המדמה יכול להפוך להיות מרכבה ליצר הרע, כדברי הרמב"ם והספורנו, כן הוא יכול להפוך להיות כלי השכל. השכל המשיג במהות, בצורה, אינו יכול לצייר השגה זו אלא ע"י המדמה. אמנם ציור זה לא יהיה מדויק וידרוש בירור, אך הוא הכלי המאפשר את השגת השכל "חזיונות עליונים".

תלמידו של האר"י, רבי חיים ויטאל, מבאר כיצד מתבצע תהליך כזה של הפיכת המדמה למרכבה לשכל:

"אבל ענין ההתפשטות (מעניני החומר) הוא כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי והכח המדמה שבו שהוא כח הנמשך מהנפש החיה היסודית שבו יפסיקוהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום ענין מעניני העולם הזה וכאילו יצאה נפשו ממנו ואז יהפוך כח המדמה מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו אשר לו שם מזה לזה. עד שהגיע ציור דמיוני במקור שלו העליון ויחקקו ציורי כל האורות במחשבתו כאלו מצוייר ורואה אותם כפי דרך כוחו המדמה לצייר בדעתו ענייני העולם הזה אף על פי שאינו רואה אותם כנודע בחכמת הטבע… ויכון להוריד (האור) דרך ירידה ממדרגה למדרגה עד שיגיע האור והשפע ההוא אך נפשו השכלית שבגופו ומשם תגיע עד נפש החיה וכח המדמה שבו, ושם יצטיירו הענינים ההם ציור גשמי בכחו המדמה ואז יבינם כאילו רואה אותם בעין ממש…" (שערי קדושה חלק ג' שער ה')

בתיאור זה נראה כי אכן יש יכולת בחירה ביד האדם לקשר את המדמה "למקורו העליון" ולנתק אותו מכל עניני העולם הזה. אותה פעולה, המתרחשת בחלום ע"פ האר"י, מתוארת כאן כפעולה בחירית, כמו כן מתחדדת כאן העובדה כי הבנת האדם חייבת לעבור דרך הכח המדמה "ואז יבינם כאילו רואה אותם בעין ממש".

גם ספר הברית מגדיר כך את תפקיד המדמה:

"והשכל כשרוצה להבין ולהורות זה אל כוחות הגוף אין יכולת להבינם הצורות הרוחניות אם לא ע"י המדמה ולכן נשפע שפע מן השכל על המדמה וביותר על המשער שהוא שלמות המדמה".

יתכן שלכך מתכוון גם הרב קוק בכותבו:

"יש בדמיון מעלות כאלה שאין בשכל. הדמיון מחיה בנו את העולם בצורתו הרוחנית וממילא עושה הוא את מהותינו הרוחנית יותר שלימה, אלא שבהתגברותו מטשטש הוא את התואר של העולם המעשי". (אורות הקודש א' הדמיון העליון נ"ב) "כל זמן שעוסקים בתורה ובחכמה, בגמילות חסדים וביישובו של עולם, באהבת הבריות ובדרך ארץ, אין להתפחד מכל התפרצות של דמיונות." (שם נ"ח)

אם כן, על פי דרך זו מתבררת לנו הכרחיותו של הכח המדמה בהתגלות השכל בעולם הזה. כמו כן נראה לומר שיש יכולת ביד האדם לפתח את הכח המדמה, כלומר לנתקו מן היצר הרע ולקשרו אל השכל. יכולת זו נמצאת ביד כל אדם ולא רק בבחירי האומה, כדברי הכוזרי. כעת מתבארים יותר דברי הגרש"ז מקלם:

"הגרש"ז זצ"ל היה שואל: "במה השיגו אבותינו הקדושים וכל גדולי העולם ז"ל את מדרגתם? במה היה כחם יפה מכוחנו? והשיב: הם ידעו את הכח האדיר שבציורי הלב. הנה היצר הרע יודע היטב סוד זה וכל מלחמתו היא תמיד בציורים ודמיונות שבהם לוכד את לבו ולוכד אותנו ברשתו. לא נוכל להלחם נגדו כי אם בנשקו – דהיינו להרבות ציורים לצד הקדושה". (מכתב מאליהו חלק ד' 252)

בהסתכלות כזו על תפקידו של הכח המדמה ככלי להתגלות שכל הקדושה בעולם ניתן להתבונן בצורה אחרת על ההתפתחות המסחררת של הכח המדמה בדורנו.

הרב קוק זצ"ל מתאר את התרבות הזמנית המבוססת על הכח המדמה ואת מחלותיה:

"… ע"פ עליתו של הכח המדמה ותפיסתו את החיים מסתלק האור השכלי, מפני שחושב העולם כולו שכל האושר תלוי בפיתוחו של הכח המדמה.וכה הולכים העניינים בהדרגה עד ששרידי השכל שברוח החכמה החולונית גם הם הולכים ונעתקים אל כח המדמה". (אורות ל"ד)

תיאור זה תואם מאוד את תפיסתו של הרמב"ם. אך גישתו השונה של הרב קוק מתבארת בסיומו של קטע זה:

"אמנם כל זה הוא יסוד עצה מרחוק, עצת ה' היא להשלים את הכח המדמה מפני שהוא בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו ומתוך העליונות של התפיסה הרוחנית שקדמה בישראל הוכרח כח המדמה להתמוגג, מה שגרם חלישות לאחיזת רוח הקודש העליון, שעתיד לבוא ע"י מלכא משיחא. על כן מתבסס כעת רוח המדמה עד שיגמר בכל תיאורו, ואז יהיה כסא נכון ושלם לרוח ה' העליון ויוכשר לקבל אור רוח הקודש עליו…"

כלומר, התפתחות כח המדמה, למרות הקלקולים הנלווים לה, הינה הכנה לגילוי רוח הקודש, השכל העליון.

"והרפואה לעולם שנשתקע הרבה בדמיון מצד הצללי שבו, היא לא התחלשות הדמיון, וגם לא הגברת השכל לבדו, שסוף סוף גם הוא מצומצם הוא, אלא התשובה אל המקור העליון" (אורות הקודש א' ול"ח) "אל תהיה קלה בעיניך התפתחותו של הכח המדמה, גבורתו וצחצוחו שהוא מקושר בקדושתו ובטהרתו, כי הוא הכסא שאור החכמה והחיים העליונים שורה עליו" (שם רל"א)

נותר לנו לנסות ולברר האם אכן מדובר כאן בתהליך מובנה ומסודר של פיתוח המדמה, כפי שמשמע מדברי המהרח"ו. ננסה לברר נקודה זו על בסיס התורות העוסקות בכח המדמה בליקוטי מוהר"ן. ארבע התורות העיקריות העוסקות בכח המדמה משקפות לכאורה גישות סותרות לגבי הגישה אל הכח המדמה. חוקרים שונים שעסקו בליקוטי מוהר"ן הבחינו בהבדל זה.

גרין הציע כי התורות המוקדמות יותר קראו להדברתו של הכח המדמה (כעמדתו של הרמב"ם), ואילו בתורות המאוחרות יותר השתנתה השקפתו של מוהר"ן והוא הכיר בחשיבות הכח המדמה "ובחיוניותו לעבודה הדתית" (בעל הייסורים 334-337) מרק עידן הבחנה זו בטענתו שגם בתקופה המוקדמת לא קרא מוהר"ן להדביר כליל את הדמיון (מיסטיקה ושגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב עמו' 93 הערה 49) שתי גישות אלו משקפות את המחקר האקדמאי המשאיר על תילו את הניגודיות והקוטביות בין ההתייחסויות השונות לכח המדמה.

במאמר הבא אנסה להראות כי מדובר כאן בדרך אחת רצופה בעלת שלבים שונים.